צילום: יח'צ
יסמין גודר מעלה עבודה חדשה שמחזקת שביל מסוים בעבודתה שאותו היא מפתחת בשלבים ועתה, נראה שהבשיל וחידד כמה מהאספקטים בדרך אליה פנתה.
במידה רבה, 'פעולה פשוטה', כשמה כן היא. מדובר בסדרת פעולות פשוטות בתכלית, הנערכות מול קהל ובהשתתפותו הפעילה. אם זמן חשיפה מול קהל הוא המדד, הרי שתרומת המשתתפים מקרב הצופים לחוויית הצפייה, אינה נופלת מזו של הרקדן.
נשברה ההפרדה בין הרקדן המקצוען והמיומן ובין כל הפרטים המרכיבים את החבורה הצופה הנקראת 'קהל'. אם עד כה, אינטראקציה בין המשתתפים המקצועיים והחובבים הייתה אפיזודית בהיקפים משתנים, הרי שכאן התפקידים שווים, על פניהם. למראית עין. שברי מערכת הכוחות המסורתית ממשיכה להתקיים באופן שאינו מוחצן, מתחת למה שנגלה בגובה העין. זאת משום שלרקדנים יש מידע שאינו נגיש לכל שאר המשתתפים.
בתיאור סכמטי גס, ניתן לתאר את הפעילות כך: כל אחד מששת הרקדנים של גודר בוחר פרטנר מבין קבוצה של כארבעים אנשים, שהם קהל הצופים שיושב על כסאות פשוטים לאורך ארבע קירות האולם. בשלב הראשון, ניגשה רקדנית אל צופה צעיר סמוק לחיים והזמינה אותו לקום ולבוא אתה יד ביד למרכז החדר. היא הסבירה לו משהו בשקט ומסרה מן הסתם הנחיות לגבי אופן שיתוף הפעולה ביניהם ומנסה להגיע אתו להבנה. במקרה הזה, הוא אמור להיות פאסיבי ולהרפות, לוותר על שליטה, כדי לקחת חלק ב'תנועה פשוטה'.
הצופה נשען יותר או פחות, בהתאם למידה שהוא בוטח ביכולותיו של הרקדן שהזמין אותו. הרקדן חובק אותו, תומך בגבו ובעורפו ומבקש מבן זוגו להרפות לגמרי. כלומר, לבטוח בו. לאמון, יש כאן משקל מכריע.
הרקדן אומד את משקל הצופה ולאט מבסס עמידה יציבה שתאפר לו גמישות פעולה. הוא מחזיק בפרטנר היטב ובאופן יעיל ומנסה להשכיב אותו על הרצפה ללא עזרתו של המובל. כשנבנה אמון בשניות הראשונות, הפעולה חלקה, אלגנטית, זורמת ונראית כנעשית מאליה. כשהצופה מתוח, מודע מדי לעצמו, לא מסוגל לתת אמון מוחלט ברקדן או פוחד לאבד שליטה בפומבי, טכס "ההשכבה" עשוי להראות מאולץ וגמלוני.
מדובר במשחק מעודן של כניעה והכנעה, הכלה וקשב רב, משחק של אמון ואמונה.
ככל שהעבודה מתקדמת, היא הולכת ונצבעת בסממנים של ריטואל, של אמונה, של רוחניות כמעט לא מוסברת שנובעת לא רק ממה שנעשה בפועל במרכז הבמה, אלא מתוך גם מהמבט החומל, המרוכז, של המתבוננים בתהליך.
נוצר אירוע בעל יופי רב וחלק גדול מהקרדיט, למרות מה שנאמר בפתיח, נוצר בעקבות האופן שבו ששת הרקדנים הטעינו את ההתנהלות בין הזוגות בהרבה תשומת לב ונתינה ולעתים בחום אנושי פנימי, שיכולים להמיס גבולות ומגבלות .
הרקדנים, בניגוד לצופה התמים, ערים ומודעים להקשר שבו הם מתפקדים. גודר מנסה להשאיר את הצופים בעמימות וזו הסיבה שלא חולק דף מידע בסיסי לרוכשי הכרטיסים. אילו קראו את הדף, היו רואים שמתחת לשם העבודה: 'פעולה פשוטה', רשום: "פעולה כוריאוגרפית בהשתתפות הקהל, בעקבות 'סטאבט מאטר' " שזה כבר שם מטען כבד. אני מניחה שלו ידעו שהם יעמדו מול קהל בתפקיד הצלוב, זה היה משנה את האופן שבו הם היו פועלים. רובם פשוט השתדלו להרפות ולזרום. חלקם אף הצליח בכך לאורך כל הדרך למטה.
הטכסט הקאנוני שמש בסיס מוצק לכל היצירה. זה אחד הטכסטים החשובים מהמאה ה-13 של הכנסייה הקתולית ובו הכותב מבכה את סבלה של מריה בראותה את בנה הצלוב בייסוריו וגסיסתו. אותו רגע מכונן שבו הוא מורד מהצלב אל חיקה, "הפייטה" (רחמים), הונצח באלפי יצירות אמנות חזותית, במוסיקה, ספרות ושירה.
גודר בחרה במוסיקאית תומר דמסקי לעבד את הליווי המוסיקלי. המוסיקאית המסקרנת הזו וביצעה אינטרפרטציה המוסיקלית מקורית שלה, בעודה מנגנת בכלי הודי הנקרא שרוטי בוקס (Shruti (Box שמזכיר מפוח מרובע או אקורדיון, רק מונוטוני יותר. האוזן הבלתי מיומנת שלי לא הצליחה להבחין במילים כלל, לא רק משום שהטקסט בלטינית. זה נשמע כאוסף הברות בשפה נורדית עתיקה שדמסקי פרקה אותן להברות נפרדות, מתמשכות, וזימרה אותן בסגנון שירת הנזירים הטיבטים המהפנטת. מבחינתי זה היה הברקה.
לאותה 'פעולה פשוטה', בה שוחזרה תמונת הפייטה בוריאציות קלות הלוך וחזור כמה עשרות פעמים במהלך הערב, הייתה השפעה היפנוטית משלה, שהועצמה על ידי הליווי המוסיקלי-קולי באווירה ריטואלית, רוחנית, ניו-אייג'ית של דמסקי, שהעניקו לערב איכות סוחפת, מיוחדת במינה של חוויה פשוטה מחד ומורכבת מאידך מבלי לוותר על המhמד ההומני הנדיר שלה. מהנה ביותר.